מבוא

בחרה הרשות ליטול קרקע לצרכי צבור במתווה של איחוד וחלוקה שלא במסגרת הפקעה לפי הוראת סעיף 189 לחוק:
כלום יש לראות באותה נטילה משום הפקעה לפי פרק ח' לחוק?
האם הנטילה במסגרת תכנית לאיחוד וחלוקה, הינה הפקעה לכל דבר ועניין החוסה תחת כל הוראות פרק ח' לחוק?

הוראת סעיף 26(א) לחוק התכנון והבניה קובעת שמקרקעין שהופקעו על-ידי הוועדה המקומית או שיש להקנותם לה בדרך אחרת מכוח החוק או על-פיו יירשמו
בפנקסי המקרקעין על-שם הרשות המקומית.

נקודת המוצא של החוק היא אפוא, כי הליכי הקניית קרקע לצרכי ציבור יכול שייעשו באמצעות הפקעה.
ויכול שייעשו בדרך אחרת כלשהי הקבועה בחוק התכנון והבנייה.

בין מילותיה של הוראה זו חבויה ההנחה כי קיים מתווה נוסף בחוק התכנון והבנייה להקניית שטח לצרכי ציבור, שונה ונפרד מהליכי ההפקעה.

מאידך הוראה שמחוץ לחוק התכנון והבניה דווקא רומזת לנו שיש בין הפקעה לבין נטילה במסגרת תכנית לאיחוד וחלוקה:
הוראת סעיף 1(4) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי הציבור, תשכ"ד-1964 קובעת כי לעניין חישוב האחוזים של חלקה שמותר לרכוש לפי חוק זה ללא תשלום פיצויים אין מביאים בחשבון רכישה מכוח חלוקה חדשה ולפי סימן ז' לפרק ג' לחוק התכנון והבנייה.

כידוע, הפקעת שטח קרקע מעל ל-40%, על-פי חוק התכנון והבניה, או מעל 25% על-פי הוראת פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1973.
טעונה תשלום פיצויים.

הוראות החוק לתיקון דיני הרכישה באו, בין היתר, להסדיר מצב בו קרקע מופקעת פעם אחר פעם, אפילו על-פי חוקי רכישה שונים:
החוק הדיר מפורשות עצמו מלחול על רכישה מכוח חלוקה חדשה לפי סימון ז'.

דהינו, ההנחה שבבסיס דבר החקיקה היא שרכישה מכוח חלוקה חדשה לפי סימן ז', הינה הפקעה, שאם לא כן, לשם מה ראו המחוקק להדיר מפורשות את הרכישה המבוצעת במסגרת איחוד וחלוקה לפי סימן ז'?

השאלה אם יש לראות בהקצאה לצרכי ציבור במסגרת חלוקה חדשה לפי ז', משום הפקעת קרקע, לא נדונה מעולם באופן ישיר על-ידי בית המשפט העליון.
בתי המשפט המחוזיים נחלקו בסוגיה .

נראה כי הפרשנות הנכונה היא שאין להכפיף את נטילת הקרקע לצרכי ציבור לפי סימן ז', לכל המגבלות ולכל הכללים הנוגעים להפקעות.

הוראות החוק שעליהן הצבענו, אינן קובעות מסמרות בעניין, וקיים מרחב שיקול דעת פרשני מספק על מנת שניתן יהיה לאחוז בפרשנות המקדמת את מטרות החקיקה ואת האינטרסים המקובלים בשיטה.

נפרט להלן את הנימוקים להעדפת הכלל של אי-הכפפת הנטילה לצרכי ציבור במסגרת חלוקה מחדש, לכל המגבלות שבדיני ההפקעות.

מסקנתנו היא שנטילה במסגרת חלוקה חדשה, מחלקת את נטל המימון בין הפרטים בצורה הוגנת, מטילה את עלות הנטילה על אלה הנהנים מן ההשבחה שאותה הפרשה באה לשרת, מקיימת זיקה ממשית בין האמצעי למטרה, מונעת מימוש קפריזי ואקראי של סמכות שלטונית ומגינה בצורה טובה על בעלי הזכויות, הרבה מעבר להגנה לה היו זוכים תחת ההגנות הנהוגות בדיני ההפקעות.

מטעמים אלה אין בשום פנים ואופן להכפיף את ההפרשה במסגרת תכנית לחלוקה חדשה לדיני ההפקעות.